<h1>ראב"ן סימן ש"ג</h1>
<h2>דף לג:</h2>
וכוסות שזופתין אותן הגוים כגון ביבריש אין לחוש שעיבדן הגוי כיון שאין מנהג בכך שיתן בהן יין אלא לשתייה. ואי שתה בהן גוי פעם ראשון יין נסך או ששתה בו ישראל פעם ראשון יין כשר ואחריו שתה בו גוי פעם שיני יין נסך, וודאי בלעי מיין נסך טובא ואסירי לישראל למישתי בהון יין כשר ע"י שכשוך בין אם שתה בו הגוי יין נסך פעם ראשון כשהיה הכלי יבש ובלע טובא בין שתה בו הגוי פעם שיני אחרי ששתה בו ישראל פעם אחת לפי שבפ"א ששתה בו הישראל יין כשר לא בלע הכלי כל כך שלא יהא בולע גם מן הנסך שבא בו בשנייה, אבל אם שתה בו ישראל יין כשר ב' פעמים בלע מן הכשר כ"כ כששתה בו הגוי פעם שלישית שאין הנסך נבלע בו לפי שעה ומותר לישראל ע"י שכשוך, כדאמר פעם ראשון [ושני] אסור שלישי מותר. אבל אם שוהא בו הנסך שהוא כלי שמכנסו לקייום אע"פ שבלע מן הכשר טובא אם היה נותן בו לקיום צריך עירוי כדאמר [ל"ג.] בר עדו טייעא אנס (שיקי) [זיקי] מרב יצחק רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בבי מדרשא אמרו לו הלכה למעשה מערן ג' ימים.
<h2>דף לד.</h2>
החרצנים של גוים לאחר י"ב חודש מותרין, ואמר ר' יוחנן כשהן אסורין אסורין אפילו בהנאה דהיינו בתוך י"ב חודש וכשהן מותרין דהיינו לאחר י"ב חודש מותרין אפילו באכילה. הילכך למי שהוא משולשל מותר לו ליקח מהן לאחר י"ב חודש ולדוקם לאפר ולאכול האפר ויעצר.
<h2>דף לה:</h2>
אבל פת של עכו"ם [לא] הותר משנגזר עליו, דא"ר יוחנן [ל"ה:] פת לא הותר בבית דין ופרכינן מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה אמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה ופרכינן מה ראו לאוסרה משום חתנות אלא מה ראו לאוסרה בשדה דליכא חתנות אלא בבית הגוי כסבורין העם לומר היתיר רבי את הפת בשדה והתחילו לנהג בו היתר, ואשמעינן ר' יוחנן דלא הותר ואסור לאכלו אפילו בשדה, וכר' יוחנן קיימא שמעתא דאמר (ר') איבו היה אוכל פת גוים אמצרי העיר ולא בבית גוי דסבר היתיר רבי את הפת בשדה אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תישתעו מיניה דאיבו אכיל נהמא דארמאי. גירסת ירושלמי [פ"ב ה"ט] פיתן ר' יעקב בשם ר' יונתן מהלכות של עימעום, ומסקנא כן הוא במקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים עכו"ם אסורה ועימעמו עליה והיתירוה מפני חיי נפש. ונ"ל דאהא סמכו הראשונים והיתירו פת גוים עכו"ם, והצריכו חיתויי האש משום בישולי גוים עכו"ם שלא עימעמו על בישולי גוים שאין בהן חיי נפש כמו בפת. ואית דמפקי היתר פת גוים עכו"ם מיהא דאמרינן [ל"ח:] שגר גוי ואפה ישראל או שגר ישראל או חיתה בגחלים ואפה הגוי פתו דמותר לישראל הפת, ולא הוא דנהי דבישולי גוים ליכא מיהו פת גוים איסורא איכא דהוא מי"ח דבר שגזרו, ופת לא הותרה בבית דין, דר' שמלאי אמר ליה [ל"ז.] לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר גם את הפת אמר ליה אם כן קרו לן בי דינא שריא, ולא דמי לשכר של גוים דאסור משום חתנות בבית הגוי ומותר בבית ישראל, משום דשכר אינו מי"ח דבר שגזרו אלא מאיליהן אסרו משום חתנות וכי ליכא חתנות שרי, אבל פת מי"ח דבר הנאסרין בבית דין ושוב לא הותר, והא דאמר שגר גוי ואפה ישראל וכו', בפת ישראל מיירי, דבין שגר גוי את התנור ואפה ישראל ובין שגר ישראל ואפה בו גוי פיתו של ישראל דאין זה פת גוי כיון שיד יהודי באמצע. אבל אם קנה ישראל בציקו של גוי או קנה לחם אחר בעודו בצק וסימנו או לא סימנו אלא איזה שארצה אקח לאחר אפייה וחתי בגחלים שרי ליה, דעל הפת גזרו ועל הבצקות לא גזרו כדתניא [פסחים מ'.] הבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן, וכיון דזבין ישראל את הבצק הוי פת של ישראל.
<h2>דף לו.</h2>
שמן זית של גוים ר' יהודה הנשיא ובית דינו התירוהו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל כשגזרו עליו וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אינה גזירה. גירסת ירושלמי [פ"ב ה"ט] שמואל אכל שמן זית של גוים מפני התרת הנשיא רב לא אכל א"ל שמואל אכול דאי לא כן כתיב עלך זקן ממרא ומסקנא אטרח עליה ואכל. ודוקא שמן זית אבל שמן אגוזים שעושין אותו במחבת שלהן זליפתו של כלי אסור אוסרו, דמאן לימא לן דנותן טעם לפגם הוא בשמן דילמא לשבח הוא.
<h2>דף לח.</h2>
והשלקות של גוים אסורין דילפינן מאוכל בכסף תשביריני ומים בכסף מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור וכי נשלק נשתנה מברייתו ע"י האור, ואסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא דאסורין בישולי גוים. אבל אם שפה ישראל את הקדירה אצל האור או הניח הבשר על גבי גחלים או הניח השפוד אצל האש וחיתה הגוי בגחלים או הצית את האור ובישל וצלה שרי, דתניא הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא הגוי והיפך בו עד שבא ישראל מבית הכנסת ואינו חושש שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאתה גוי' ומגיסה בה עד שתצא מן המרחץ או [עד שתבוא] מן השוק ואינה חוששת. והאי דקתני אינה חוששת לבישולי גוים קאמר, אבל לשמא ישים בו חלב או נבילה חושש, לפיכך נקיי הדעת חותמין קדירותיהן בבצק או סוגרין אותם במסגר עד בואם. וכל שכן אם שפת הגוי הקדירה אצל האור או הניח בשר על גבי גחלים ובא ישראל וגמרו דשרי, דק"ו הוא גמרו ביד גוי שרי ביד ישראל לא כ"ש. והוא הדין אם יחתה הישראל בגחלים דשרי, לפיכך ישראל שיש לו עבד גוי או שפחה גויה בביתו צריך שישפות או יחתה בגחלים, ואם לא יעשה כן אוכל בישולי גוים.
<h2>דף לח:</h2>
אבל פת של עכו"ם [לא] הותר משנגזר עליו, דא"ר יוחנן [ל"ה:] פת לא הותר בבית דין ופרכינן מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה אמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה ופרכינן מה ראו לאוסרה משום חתנות אלא מה ראו לאוסרה בשדה דליכא חתנות אלא בבית הגוי כסבורין העם לומר היתיר רבי את הפת בשדה והתחילו לנהג בו היתר, ואשמעינן ר' יוחנן דלא הותר ואסור לאכלו אפילו בשדה, וכר' יוחנן קיימא שמעתא דאמר (ר') איבו היה אוכל פת גוים אמצרי העיר ולא בבית גוי דסבר היתיר רבי את הפת בשדה אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תישתעו מיניה דאיבו אכיל נהמא דארמאי. גירסת ירושלמי [פ"ב ה"ט] פיתן ר' יעקב בשם ר' יונתן מהלכות של עימעום, ומסקנא כן הוא במקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים עכו"ם אסורה ועימעמו עליה והיתירוה מפני חיי נפש. ונ"ל דאהא סמכו הראשונים והיתירו פת גוים עכו"ם, והצריכו חיתויי האש משום בישולי גוים עכו"ם שלא עימעמו על בישולי גוים שאין בהן חיי נפש כמו בפת. ואית דמפקי היתר פת גוים עכו"ם מיהא דאמרינן [ל"ח:] שגר גוי ואפה ישראל או שגר ישראל או חיתה בגחלים ואפה הגוי פתו דמותר לישראל הפת, ולא הוא דנהי דבישולי גוים ליכא מיהו פת גוים איסורא איכא דהוא מי"ח דבר שגזרו, ופת לא הותרה בבית דין, דר' שמלאי אמר ליה [ל"ז.] לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר גם את הפת אמר ליה אם כן קרו לן בי דינא שריא, ולא דמי לשכר של גוים דאסור משום חתנות בבית הגוי ומותר בבית ישראל, משום דשכר אינו מי"ח דבר שגזרו אלא מאיליהן אסרו משום חתנות וכי ליכא חתנות שרי, אבל פת מי"ח דבר הנאסרין בבית דין ושוב לא הותר, והא דאמר שגר גוי ואפה ישראל וכו', בפת ישראל מיירי, דבין שגר גוי את התנור ואפה ישראל ובין שגר ישראל ואפה בו גוי פיתו של ישראל דאין זה פת גוי כיון שיד יהודי באמצע. אבל אם קנה ישראל בציקו של גוי או קנה לחם אחר בעודו בצק וסימנו או לא סימנו אלא איזה שארצה אקח לאחר אפייה וחתי בגחלים שרי ליה, דעל הפת גזרו ועל הבצקות לא גזרו כדתניא [פסחים מ'.] הבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן, וכיון דזבין ישראל את הבצק הוי פת של ישראל.
ודג מליח שבישלו גוי וביצה שצלאה גוי ואף על פי שיש בני אדם שאוכלין דג מליח חי וגומעין ביצה חייה, מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי אסר להו ר' יוחנן והלכתא כוותיה, אבל דג קטן מליח כגון הרינגש שבישלו גוי אין בו משום בישול גוים דרובא דעלמא אכלי ליה (כחי) [בחי] כשהוא יבש, וכל דבר שאוכלין אותו בני אדם רובן כמות שהוא בחי אם בישלו גוי אין בו משום ב"ג, דאמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא בחי אין בו משום ב"ג. וכל דבר שאין מתכוין הגוי לבשלו אפילו בישלו שרי לישראל, דאמר ר' יוחנן האי גוי דחריך רישא שרי ישראל למיכל מריש אוניה אע"פ שצלאו גוי לראש אזנו לא לבשל נתכוין אלא להעביר השער.
